תגית: דברים שמרגיזים

הטבות למשרתי מילואים, בעצם – רק לחלקם

בעבר כבר כתבתי מעט על חוק שירות המילואים, היום אני רוצה לשתף אתכם בסיפור קצר בקשר אליו.

אני משרת כקצין ביחידה קרבית במילואים. כפועל יוצא מכך, יוצא לי לשרת בין 20 ל-40 ימים בשנה (לא מעט אני יודע, אבל יש שעושים הרבה הרבה יותר).

למזלי חוק שירות המילואים שינה בשנים האחרונות מעט את התמונה ולאחר שנקבע ששנת 2009 תהא שנת “מנוחה” (ללא אימונים או תעסוקה) נדרשתי בשנה הקודמת ל-9 ימי מילואים “בלבד”.

למה אני מספר לכם את זה? בגלל ההטבות שניתנות לחיילי מילואים, שעיקרן פטור מתשלום אגרת רישיון נהיגה. הסתבר לי להפתעתי כי מי שזכאי להטבות הם רק חיילי מילואים שקיבלו תעודת משרת מילואים פעיל. תעודה הניתנת רק לחייל מילואים שביצע לפחות 10 ימי מילואים בשנה הקודמת (בלי חריגים. בלי ממוצעים. בלי כלום).

רצה המקרה ודווקא השנה אני צריך לחדש את רישיון הנהיגה. והנה, התברר לי שבגלל שגויסתי “רק” לתשעה ימי מילואים בשנת 2009, לא אוכל להינות מן ההטבה העיקרית שיש למדינה להציע ללוחמיה שבמילואים.

ניסיתי לדבר אל ליבם של הפקידים במשרד הרישוי, ואף פניתי לקצין מילואים ראשי בעניין, אך לא היה בידם להושיע. החוק ברור ונהיר, ואין זה כלל משנה שעל פי כל פרמטר ואמת מידה הגיונית שאני מילואימניק פעיל (או שכבר בשנת 2010 הספקתי לשרת מעל 20 ימי מילואים).

אני יודע שבצבא, כמו גם בכנסת, מודעים לבעייתיות שבהגדרת “משרת מילואים פעיל” ויש כוונה כללית לשינוי החקיקה. אבל עד שזה יקרה, מי יודע, אולי אספיק לקבל את דרישת התשלום הבאה לחידוש רישיון הנהיגה (בשנת 2020).

טקס קבלה ללשכת עורכי הדין

היום (10/06/2008) התקבלתי באופן רשמי כחבר מן המניין בלשכת עורכי הדין. אפילו הגעתי לטקס בבנייני האומה (מתוך רצון לרצות את הוריי). חבל רק שהטקס היה כל-כך מקומם ומייגע שאין לי דרך אחרת לפרוק את אשר על ליבי אלא בפוסט זה:

התכנון הקלוקל של האירוע. האירוע תוכנן בצורה כזו: עורכי הדין הטריים התכנסו באולם הראשי וישבו להם בנוחות בכיסאות מרופדים והאזינו לנאומים בעוד ההורים ישבו באולמות נפרדים, ישבו בכיסאות פלסטיק בלתי נוחים בעליל (גם מהסיבה שכל הכיסאות היו מחוברים זה לזה באזיקונים) וצפו בטקס המרכזי באמצעות מסך וידאו (שלפחות באולם אחד, הסאונד הפסיק בשלב כלשהו).

המארגנים, בארגנם את הטקס, שכחו יסודות חשובים בטקסים מסוג זה: הם שכחו שהטקס נעשה בעיקר בשביל משפחת עורכ/ת הדין הטרי/ה. עורך הדין יכול להסתדר טוב מאוד גם בלי הטקס – את הרישיון והגלימה ניתן לקבל בדואר. הערך המוסף של הטקס הוא בשביל ההורים. אם, מאילוצי מקום, החלופה היחידה היא שההורים יחוו את המעמד המרגש דרך הוידאו, כנראה שיש בעיה.
אגב, הבעיה ניתנת לפיתרון בקלות. לא עושים טקס המוני. אפשר לעשות טקס מכובד, ברמה המחוזית (במחוז בו עורך הדין הטרי רשום). כך לדוגמא, מאילוצים אחרים, סיום קורס הקצינים שלי היה ברמת החיל ולא ברמת כל הצבא. ואם כבר מפעילים את הקודקוד, אפשר לארגן שהטקס יערך בערב, כדי שאנשים לא יצטרכו לקחת יום חופשה מעבודה בשביל להגיע.

הנאומים. תתפלאו – אבל אין לי בעיה עם נאומים ארוכים. יש לי בעיה עם נואמים ששוכחים מדוע ובפני מי הם נואמים. הנואם הראשון, לדוגמא, טרח לציין באוזנינו כי "תפקידה העיקרי של הלשכה היא לדאוג לענייני ההתמחות". אם כך הוא הדבר הרי שהלשכה נכשלה כישלון חרוץ.
הרי מן המפורסמות שתפקיד המתמחה אינו קוסם. המשרדים מרשים לעצמם לעשוק את המתמחה הצעיר ולשלם לו שכר זעום בעבור עבודתו (ובחלק לא קטן מהמקרים שכרו ביחס להיקף שעות העבודה אף נמוך משכר המינימום) בתואנה כי מדובר במשרת אמון. חמור מכך, במקרים רבים היחס שניתן למתמחה הינו יחס מחפיר (כך לדוגמא, נדהמתי לשמוע ממתמחה עמית כי במשרדו הופץ מייל עם נוהל כיצד ואיך לעשות במתמחה שימוש כאילו היה חפץ). ובכלל לא התייחסתי למשרדים בהם אין סביבת עבודה למתמחה (כמו מחשב אישי ושולחן) או משרדים בהם נותנים למתמחה משימות שאינן קשורות למקצוע – כמו הכנת קפה, שליחויות דואר וכיוצא בכך.

אם הספקתם כבר לשכוח, המתמחה הינו אקדמאי שסיים לפחות שלוש וחצי שנות לימוד במוסד להשכלה גבוהה.

לא אלאה אתכם בשמימון הנאומים שהגיעו לאחר הנואם הראשון, רק אסביר במה כל אחד מהנואמים כשלו (כן, אפילו נשיאת העליון, כבוד השופטת בייניש): כ-ו-ל-ם דיברו על עצמם, על משנתם, על האידיאולוגיה המניעה אותם, על הסכנות האורבות למדינה/למקצוע/לבית המשפט/לציבור, אבל אף אחד לא דיבר באמת אל ועל עורכי הדין הצעירים. – והרי בשביל מה התכנסנו?!
אם כל הכבוד לרשימת המכובדים שנאמה – הרי שיהיה לי כעו"ד עוד זמן רב לשמוע על ולהשמיע טיעונים בעד ונגד ה"פרידמניזם"/כבוד המקצוע/עצמאות הרשות השופטת – אך דעות לעניין המעמד בו אני חוצה את הסף ממתמחה לעו"ד כנראה שלא אשמע עוד לעולם. הייתי שמח לשמוע מה דעתם בנוגע לנושא הזה, לכל השאר יש במות וזמנים טובים יותר.

טקס קבלת הרישיון. לאחר הטקס המרכזי הועברנו לאולם קטן שאמור היה להכיל את מאתיים שבעים ומשהו עורכי הדין החדשים במחוז חיפה ואת אורחיהם. הוקראו שמות עורכי הדין וכמו בפס ייצור של בשר הוענקו התעודות במהירות, כשעדת האורחים עם המצלמות צובאים על הבמה הקטנטונת ואינם מאפשרים לאורחים היישובים לראות את שקורה בקדמת הבמה. כמובן שבסגנון כזה של טקס מיהרו ברי-המזל שכבר קיבלו את הרישיון, ביחד עם אורחיהם אל המכונית, על מנת להימנע מהפקקים שיווצרו בסיום (כדוגמת הפקקים הנוראיים שהיו בדרך אל הטקס).

בקיצור, הטקס היה המוני, נורא, חסר כבוד ומייגע. איך שזה נראה עכשיו פני הטקס כפני המקצוע.

אגב, נקודה נוספת שהרגיזה אותי נובעת מהיכרותי המוקדמת עם הטקס. יצא לי להיות בטקס של אחי לפנ כחצי שנה. באותו מעמד הלשכה הביאה את קרן פלס להופעה של 30-40 דקות ועורכי הדין הצעירים קיבלו ביחד עם התעודה שי, בדמות ספר משפטי.
אודה, הטקס לא היה הופך למוצלח יותר עם הייתה הופעה של זמר/ת כישרוני/ת (ולא "קטעי נגינה" של שלישיית שקר כלשהו) ו/או הענקת תשורה ביחד עם התעודה. אבל שמישהו יסביר לי מדוע אם אין "הופעה", הטקס אינו מתקצר ב-40 דקות? מדוע הזמן הזה מועבר אוטומטית לנאומים מייגעים ?

דברים שמרגיזים (2): המדינה ומפעל הפיס

לא מזמן התבשרנו על חשדות כנגד מנכ"ל מפעל הפיס לשעבר בקבל שוחד. זה כשלעצמו אינו מפתיע כאשר יש מקורות שפע שעליהם יושבים אנשים שהפיקוח עליהם מינימאלי בתוספת הכוח הדל (הן במשאבי הון אנושי והן במשאבי הון כספי) של רשויות האכיפה.

הכעס שלי נובע דווקא מסיבות אחרות. הכעס שלי נובע מהדואליות הערכית שהמדינה מחנכת אליה או יותר נכון מהחינוך הקלוקל של המדינה לאזרחיה. המדינה , באמצעות מפעל הפיס, מחנכת את האזרחים שאין צורך במוסר עבודה גבוה, יצירתיות ומאמץ אלא שכל שדרוש הוא מזל. זה כמובן, אינו נכון.

ושלא יעבדו עליכם – עלה התאנה שמנסים למכור לאזרחים הוא שהכספים שמפעל הפיס "מרוויח" משמשים למטרות טובות: הקמת בתי ספר וחינוך. נו, באמת. אם המדינה רוצה חינוך ובתי ספר הרי שמי שצריך לממן זאת זו המדינה (קרי, על ידי מיסים שווים מכל אזרחיה) ולא האוכלוסיה הפונה להגרלות ופרסים (וכידוע זוהי אוכלוסיה בעיקרה של מעוטי היכולת).

טיעון נוסף שעולה לפרקים הוא טיעון מסוג שונה: אם מפעל הפיס לא היה קיים אנשים היו פונים להימורים שאינם חוקיים. אני חושב שגם הטיעון הזה נופל במהרה משום שלדעתי האוכלוסייה שמעוניינת בהימורים הלא חוקיים מצליחה להגיע אליה ללא קשר למפעל הפיס. בנוסף, מפעל הפיס מצליח להגיע לאוכלוסיות שבחיים לא היו מגיעות בשום דרך אחרת לקזינו ולו מהסיבה הפשוטה שמפעל הפיס פרוס היטב (ותמיד ליד בנקטים), במיוחד באיזורים הנחשלים של המדינה.

ואולי הכי חשוב – כל הוצאות הכספים על פרסום ושיווק ההגרלות של מפעל הפיס לא עומד בקנה אחד עם שני הטיעונים של ה"מפעל". מדוע יש לעשות פרומו כל-כך נרחב להגרלות הללו? אני בטוח שמי שמעוניין בהגרלה יידע לאן לפנות. מדוע להוציא את כספים שיכלו להיות מיועדים "למטרות טובות" על הפרסומות הללו?

מדוע יש צורך בכל כך הרבה סוגים של הגרלות ומועדים? לא מספיקה הגרלה אחת בשבוע, או ביום? האם באמת יש צורך בהגרלות כל שעה, כרטיסי גירוד, לוטו וטוטו?

- פעולות אלו של מפעל הפיס מוכיחות מעבר לכל ספק שפשוט מדובר בקזינו לגיטימי של הממשל. קזינו שמהווה הטבה לאנשי שלומם של הפוליטיקאים שבשלטון.

ואם כבר עסקנו בהגרלות, הרי לכם אתר [איני ערב לכל נושא חוקיותו] אשר מאפשר לגולש לקנות באמצעותו כרטיסי לוטו ממדינות אחרות בעולם. ברמת התיאוריה [נכון לכתיבת הפוסט] יש לכם סיכוי תיאורטי לזכות ב 57 מיליון דולר תמורת 10 דולר ל-5 טבלאות שזה אך במעט יותר מעלות 5 טבלאות בלוטו השכונתי. יתכן אפילו שתוחלת הרווח תהיה גבוהה יותר :)