תגית: חוק ומשפט

שווים קריאה (בלוגים מומלצים 3)

בהתאם למסורת, ובהמשך לפוסטים עתיקים (בין היתר, כאן כאן ו-כאן) אני שמח להמליץ על הבלוגים הבאים שמעשירים את עולמי (גם אם לא תמיד אני מסכים לדעתם של הכותבים):

  1. דעת מיעוט: בלוג אינטלקטואלי בנושאי כלכלה וחברה, עם נקודת מבט מעט אחרת. כתוב היטב על ידי הבלוגר אורי כ"ץ;
  2. שקרים יפים: בלוג נישתי ומעניין על שקרי האינפוגרפיקה בעיתונות הכתובה ובמקומות נוספים, פרי עיטו של הבלוגר אבנר שחר קשתן;
  3. Internet Cases: בלוג בתחום המשפט והטכנולוגיה, הסוקר פסקי דין מעניינים וחדשים בתחום הקניין הרוחני והמשפט מנקודת מבטו של עורך דין אמריקאי [באנגלית כמובן]; ובלוג משפטי נוסף, חדש אך מבטיח, –
  4. סדר בדין האזרחי: העוסק בפרוצדורות הדין האזרחי, שמי שעוסק בתחום יודע שלעיתים קרובות הפרוצדורה משנה כליל את המהות, פרי עיטו של עוה"ד נועם זמיר.

מכירים בלוגים מוצלחים נוספים ורוצים לשתף? לכך נועדו התגובות…

תביעות סלאפ"פ

 

בימים האחרונים הביצה האינטרנטית הישראלית גועשת. ד”ר יובל דרור, מהבעלים של אחד האתרים הפופולארים בישראל (הגלוב) קיבל מכתב התראה בעקבות פוסט דעה שכתב על שירות רכישות לייקים (לנוחיותכם הפוסט כאן והשתלשלות האירועים המלאה כאן). למכתב ההתראה הייתה מטרה אחת: למנוע את המשך הפרסום המזיק לחברת הלייקים. זוהי דוגמא קלאסית לתביעת סלאפ”פ.

סלאפ”פ?

תביעות אסטרטגיות כנגד הבעת דעה זכו בארה”ב לכינוי SLAPP, קיצור של Strategic Lawsuit Against Public Participation. תביעות מעין אלו, כנגד מביעי דעה ברשת, נפוצים ונהוגים גם בארצנו הקטנה. גם אני, כעורך דין העוסק בתחום האינטרנט, קניין רוחני ודינים משיקים להם, שלחתי לא אחת מכתבים דומים או נדרשתי לשלוח מכתבי תגובה למכתבי התראה שכאלה. [לקריאה נוספת, ראו מאמרו של פרופ’ בירנהק “סלאפ”פ 2.0”].

דוגמא נוספת: קרימן נ’ ניוזרו ישראל

בעניינו של יובל דרור ברור כי מטרת מכתב ההתראה היא השתקת הכותב ומניעת פרסום שלילי לחברת הלייקים. פעמים אחרות, מטרתה העיקרית של תביעת הדיבה היא ניסיון להלך אימים על צד במסגרת תביעה אחרת וליצור משקל נגדי מדומה בפני אותו צד או בפני בית המשפט.

כך נעשה לדוגמא בעניינו של הצלם רומן קרימן בתביעתו כנגד ניוזרו ישראל (גילוי נאות: משרדי מייצג את הצלם בכל ההליכים המתנהלים מול ניוזרו).

הצדדים: קרימן הוא הבעלים של אתר תמונות ירושלים הפופלארי בעולם. ניוזרו מפעילה את אתר החדשות הפופולארי בקרב הגולשים הישראלים דוברי הרוסית (מעין המקבילה הרוסית ל ynet הישראלית).

לימים, גילה הצלם קרימן כי ניוזרו הפרה את זכויות היוצרים בעשרות מצילומיו ועשתה בהם מנהג בעלים והגיש כנגדה תביעה על סך 200,000 ש”ח (סכום נמוך לאור היקף ההפרות הנטען בכתב התביעה) – ת”א 10587-01-10 קרימן נ’ ניוזרו ישראל בע”מ.

מה עשתה ניוזרו? קראה את יומן הרשת (הבלוג) של הצלם ומשראתה כי הצלם מתייחס לכתב התביעה שהגיש ולפועלה (ולפועלו של העורך הראשי בה) בחרה להגיש כנגדו תביעה נגדית בסך של 400,000 ש”ח בגין 4 “אמירות מעוולות” – ת”א 23514-10-10 ניוזרו ישראל בע”מ נ’ קרימן.

“האמירות המעוולות”

ומהן האמירות המעוולות שבגינן ניוזרו סבורה כי מגיעים לה פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש”ח לאמירה?

  1. חושב שעל חוצפה כזו חייבים להעניש. והאם יישאר פינקל עורך הסייט או לא יחליטו בעלי האתר. לדעתי אני עורך כזה גנב הייתי מעיף אותו כמה שיותר מהר”
  2. “ניוזרו בכלל לא קונה תמונות, וזהו האתר, אשר מציב את עצמו כאתר החדשות הרוסי הכי פופלארי בישראל, זה פשוט לא יכול להיות”
  3. האתר לא שילם מעולם לאף אחד על שימוש בתמונות, ובטוח שיש צלמים נוספים שנפגעו”
  4. “במקרה הזה מדובר על פורטל חדשות מכובד ומפורסם, המפר באופן קבוע זכויות יוצרים. צריך לשים לזה סוף מתישהו”

לא צריך משפטן גדול בשביל להבין שהאמירות (מבלי להתייחס לעילות הסף וכדומה) קשורות קשר בל ינותק מן התביעה של הצלם קרימן וכי במידה ותביעתו תתקבל, הרי שיזכה להגנת “אמת דיברתי” בגין ה”אמירות המעוולות”. מטרת התביעה של ניוזרו לא הייתה קבלת פיצוי בגין שמה הטוב שנפגע (עם כל הקושי שתאגיד שאינו בשר ודם יזכה בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני – וראו גם סעיף 10 לפקודת הנזיקין) אלא ניסיון להרתיע את הצלם מהמשך התביעה (ואולי מחיפוש יוצרים נוספים שזכויותיהם הופרו ברגל גסה).

הבעיה

מביעי דעה “רגילים” שאינם שכירים בגופי התקשורת הגדולים או שאינם עתירי ממון או אידיאולוגיה, מעדיפים שלא להיכנס לתסבוכות מיותרות ומסירים את הפרסומים (הלגיטימיים! והמותרים בהתאם לזכות החוקתית לחופש ביטוי) ובכך חוסכים לעצמם עלויות עורכי דין, השחתת זמן לריק וחששות בנוגע לתוצאה הסופית. פחות חופש ביטוי, יותר צנזורה מסחרית.

הפתרון

הרבה פעמים אנו מתכנסים ודנים בפתרונות אפשריים לבעיות וקשיים במדינה, ויודעים כי הפתרונות רחוקים מאוד ולרוב אינם ישימים. זה אינו המקרה. לבתי המשפט יש את הכוח והסמכות לסלק ולדחות תביעות אשר עושות שימוש לרעה בהליכי בית המשפט (לצערנו, בית המשפט אינו נוטה לעשות זאת אם מחוסר זמן להתעמק בכתבי הטענות בשלבים המקדמיים, שיקול אסטרטגי של אי נקיטת פעולה משום שרוב המחלוקות מיושבות כבר בהליך הגישור או מחשש מערעורים שיתקבלו) או פסיקת הוצאות לדוגמא בסופו של הליך. כשלעצמי, אני סבור שפסיקת הוצאות משמעותיות בסופו של יום הוא הפתרון המייטבי, אשר ייסייע בהפחתת תביעות סלאפ”פ, אך גם בתביעות קיקיוניות-אסטרטגיות אחרות ויוביל לשינוי המגמה הרווחת בציבור הישראלי של לרוץ ולתבוע.

עדכוני מאמרים חדשים

באתר המשרד אפלדורף ושות' נוספו בשבוע האחרון שני מאמרים חדשים. 
הראשון, "הסכמי הפצה – הכיצד", עוסק בהיבטים ובנקודות העיקריות הדרושות ליבון טרום החתימה על ההסכם; השני, "היקף ההגנה על סימני מסחר בישראל", עוסק במידת ההגנה שסימני מסחר רשומים ושאינם רשומים זוכים להן. 
קריאה נעימה. 

הכותב הינו שותף מייסד במשרד עורכי הדין אפלדורף ושות', העוסק בקניין רוחני, ליווי חברות וליטיגציה מסחרית. 

מקימים אתר אינטרנט? 7 כללי אצבע שחשוב להכיר

1 . התקשרות עם מעצבי ומקימי אתרים
אל תעשה: אל תשלם לבעלי מקצוע עבור הבטחות בעל-פה בנוגע למוצר הסופי, למועדי מסירה, לקידום האתר במנועי החיפוש וכדומה.
עשה: חתום על הסכם התקשרות מסודר, בו מכלול התנאים ברורים לכל הצדדים, לרבות אופי התשלום (רצוי כי יהיה מדורג בהתאם לציוני דרך קבועים מראש), המידע הנדרש ממך שהעדרו או עיכוב במסירתו יעכב את השלמת הפרויקט, סוג והיקף הקרדיט שיינתן לבעל המקצוע בגין פעולותיו, פיצויים מוסכמים וכדומה.
2 . שימוש ביצירות מוגנות בזכויות יוצרים באתר
אל תעשה: אל תשתמש בתמונות, תקנונים, גופנים, אייקונים, טקסטים, עיצובים וכיוצא באלה יצירות אשר אינך משוכנע שהן מותרות לשימוש המיועד באתרך.
עשה: תעד את רישיונות השימוש ביצירות שבכוונתך להשתמש בהן, ווודא שהשימוש שנעשה בהן תואם את רישיונות השימוש. למען הסר ספקות והתחבטויות, מומלץ לרכוש יצירות מאתרים ייעודיים לכך, כדוגמת istockphoto.
3 . מדיניות פרטיות ותקנון אתר
אל תעשה: אל תעתיק הסכמים מאתרים אחרים. סביר להניח שמדובר בהפרת זכויות יוצרים, החושפת אותך לסיכונים משפטיים וחשוב מזה – לא בטוח שהתנאים הנקובים בהסכמים אחרים תואמים את הדין הרלוונטי לאתרך, השירותים הניתנים בו וכדומה.
עשה: פנה לעורך דין העוסק בדיני רשת ואינטרנט על מנת שיכין עבורך תקנון אתר ומדיניות פרטיות המותאמים למוצרים והשירותים שאתרך מספק לאור הדינים הרלוונטיים באותן מדינות.
לחצו כאן לקריאת המאמר המלא “עשה ואל תעשה בהקמת אתר אינטרנט” שפורסם באתר הרשמי של אפלדורף ושות', עורכי דין ומגשרים.

גישה חופשית לספרים

מי שמכיר אותי (או טורח להתעדכן בבלוג מידי פעם) יודע שאני חסיד גדול של מודל הגישה החופשית (כמו גם קוד פתוח). 

מודל הגישה החופשית, כשמו כן הוא, מאפשר גישה חופשית ללא תשלום לקוראים, כאשר לרוב הכוונה לגישה חופשית למידע ומאמרים בתחומי המדעים.

בעוד שהמודל העסקי-רווחי המסורתי מבוסס על כך כי הקורא-משלם, מודל הגישה החופשית העיקרי מבוסס על כך כי המחבר-משלם והוא טומן בחובו יתרונות לא מבוטלים ופתרונות לכשלי שוק מבניים הטמונים במודל התמחור של הקורא-משלם והוא חשוב באופן מיוחד למדינות מתפתחות ועניות (מדינות אפריקה הן דוגמא טובה, אך גם מדינת ישראל. לא בכדי נשמעת הטענה, כי היותנו מדינת “דיסק התקנה אחד” [בעבר?] בהחלט תרמה [ותורמת?] למיצובנו כמעצמת היי-טק).

לשמחתנו, ניתן היום למצוא מגוון רחב של מאמרים וכתבי עת שלמים בתחומים שונים חופשיים לחלוטין. ניתן למנות בין היתר את ה-SSRN, מאגר כתבי העת החופשיים ה-DOAJ וההוצאה לאור הדיגיטאלית של אוניברסיטת ברקלי ופא”ר הישראלית.

בנוסף, ניתן למצוא ברשת מאגרים שלמים של ספרות יפה אשר זכויות היוצרים בהן פגה (להזכירכם זכויות יוצרים ביצירה אינן לעולמי עד. כך לדוגמא, על פי חוק זכות יוצרים, התשס”ח-2007 אגד זכויות היוצרים פג לאחר 70 שנה ממות יוצר היצירה): הגדול שבהן הוא כמובן מאגר הספרים של גוגל באנגלית ובעברית, אך ישנם פרויקטים נוספים כדוגמת Hebrewbooks, מאגר הספריה הלאומית, בן-יהודה, גוטנברג ואחרים.

 

למחפשים חומרי קריאה לסוף השבוע מומלץ לקרוא את מסעי גוליבר מאת ג’ונתן סוויפט ואת ביקורתו הנוקבת על מקצוע עריכת הדין:

I said ‘there was a society of men among us, bred up from their youth in the art of proving by words multiplied for the purpose, that white is black, and black is white, according as they are paid…

 

או את הגיליון החדש בנושא זכויות יוצרים – בתרבות ובהיסטוריה בכתב העת Theoretical Inquiries In Law.

זכויות שימוש ביצירות

היום פורסם באתר YNET כי האמן דני קרוון דורש לכסות את הקיר הדרומי של מליאת הכנסת (הקיר אותו עיצב מר קרוון בשנת 1965) אם יעבור מחר “חוק ועדות הקבלה”. על פי הכתבה, טען מר קרוון שיש לו את הלגיטימציה לבקש לכסות את היצירה שכן יצר אותה לבקשת כנסת אחרת, עם מוסר אחר…
הכתבה מעלה שתי נקודות מעניינות ששווה לדון בהן:
האחת, האם רשאי יוצר לבטל את זכויות השימוש שנתן לאחר; והשניה, האם יש ממש בטענתו של קרוון שזכויות השימוש לא ניתנו לכנסת הנוכחית.

1. זכויות שימוש ביצירה

יוצר יצירה מקורית ומקובעת זכאי לאגד זכויות יוצרים המפורט בחוק זכות יוצרים, תשס”ח-2007. יוצר היצירה רשאי ליתן לגופים שונים זכות שימוש באגד הזכוויות ביצירה, אף מבלי להעביר לאותם גופים את הזכויות ביצירה. דוגמא מובהקת למתן זכויות שימוש ביצירות היא דיסק מוסיקה.
בדיסק מוסיקה סטנדרטי ישנן לרוב מספר רצועות שמע (שירים) אשר כל אחת מהן חוסה תחת ההגנה של חוק זכויות יוצרים. רכישה של דיסק מוסיקה אינה מקנה לרוכש זכויות יוצרים כלשהם ביצירות אלא זכויות שימוש בלבד. הרוכש יוכל להאזין למוסיקה, ליצור גיבויים לשימוש עצמי וכדומה. הרוכש לא יוכל להעמיד את היצירות לרשות הציבור (כדוגמת שיתוף היצירות בתוכנת שיתוף קבצים), יצירת יצירות נגזרות, השמעת היצירות בפומבי וכו’ – מבלי להפר את זכויות היוצרים של בעל הזכויות.
סביר, כי רישיון השימוש בדיסק המוסיקה הסטנדרטי הינו רישיון בלתי הדירוכי זכויות השימוש בדיסק המוסיקה ישארו לעד בידי הרוכש.
לעיתים, רישיונות השימוש ביצירה מוגבלות בזמן והן פוקעות לאחר תקופה. לצורך ההמחשה ניתן לקחת כדוגמא את היחסים בין חברות הפרסום והשיווק השונות לבין היצרניות.
נניח כי חברת משקאות מסוימת מעוניינת להתקשר עם חברת פרסום לצרכי שיווק מותג X. על מנת שהמפרסם יוכל להכין תשדירי פרסומת עבור אותו מוצר הוא מעוניין לעשות שימוש בתכנים המוגנים בזכויות יוצרים ובסימני מסחר השייכים לחברת המשקאות. חברת המשקאות תשמח שהמפרסם יעשה שימוש בתכנים ובסימני המסחר שלה – אך היא תגביל את השימוש לצרכי הקמפיין בלבד ובהצהרה כי לאחר סיום הקמפיים כלל הקניין הרוחני בתכנים ובתוצרים ישובו לחזקתה הבלעדית וחברת הפרסום לא תוכל לעשות בהם שימוש….
ובעניינו? יצירת הפיסול שונה במהותה מיצירה מוסיקלית שכן שימוש רגיל ביצירת הפיסול אינו פוגע באגד הזכויות של היוצר ועל כן אינו נדרש ברישיון. אך גם בהנחה כי יצירת הפיסול מחייבת רישיון שימוש – הרי שלדעתי התשובה תהיה זהה. 
אני מאמין כי הפסל דני קרוון קיבל תשלום בגין היצירה. רוצה לומר, האמן קיבל תשלום בגין זכויות השימוש ביצירה. האם מדובר בזכויות שימוש הדירות או בלתי הדירות? בהעדר הסכם בכתב, הרי שיש לפרש את אומד דעת הצדדים. אני טוען כי לא סביר שהצדדים להסכם התכוונו שזכויות השימוש ביצירת פיסול במקום כדוגמת הכנסת תהיינה הדירות.

 

2. הישות שניתנו לה זכויות השימוש

יש ממש בטענת הפסל, כי ככל וניתנו זכויות שימוש לישות Y אין זה אומר שגם לישות Z זכויות שימוש זהות, כאשר ישות Y מנועה מלמכור/להשכיר/להמחות את זכויות השימוש שניתנו לה ביצירה.
אך האם הכנסת ה-18 הינה גוף שונה מן הכנסת הראשונה, השניה או השלישית? למרות שישנן מגוון דעות בעניין זה, ניתן לומר בביטחון כי הדעה השלטת (אשר נועדה לצורך הצדקת סמכותה של הכנסת לחוקק חוקה) היא כי הכנסת אינה משתנה או מתחלפת, למרות חילופי הגברא בה.
במצב הדברים הזה, אין נפקא מינה שהפסל לא העניק לכנסת ה-18 זכויות שימוש ביצירתו, שכן הכנסת לה נתן את זכויות שימוש היא אותה כנסת ממש ולכן היא זכאית לעשות שימוש זהה ביצירתו בדומה לכנסות שקדמו לה. 
ותודה רבה לעורך הדין והפטנטים זיו גלסברג על הערותיו לפוסט זה. 

דברי הבל ושליפות מהמותן

השבוע נערך כנס העשור של לשכת עורכי הדין באילת. גולת הכותרת של הכנס והפאנל המרכזי שכותרתו "פרשנות חוזים" התרחש ביום שלישי.

הפאנל המכובד כלל את שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, השופט (בדימוס) אהרן ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס) אליהו מצא ,פרופ' איל זמיר מן האוניברסיטה העברית, עו"ד דליה טל ופרופ' נילי כהן, מאוניברסיטת תל- אביב.

בקליפת אגוז, עניינו של הפנאל סבב סביב הלכת אפרופים (שזכתה לאישור בפרשת מגדלי הירקות). הלכת אפרופים קבעה הלכה חדשה ומהפכנית בסוגיה כיצד יש לפרש חוזים (סוגיה שיש לה השלכות מרחיקות לכת גם על פירוש חוקים וצוואות), הקובעת שיש לבחון את לשון החוזה והנסיבות הסביבתיות במקביל ומבלי לתת משקל מכריע ללשון החוזה. להלכה זו יש מתנגדים רבים (אם בטרמינולוגיה, ואם במהות) כדוגמת השופט בדימוס מצא (אשר סבור שיש לפעול בהתאם ללשון החוק – ראשית לבחון את לשון החוזה ורק אח"כ, במידת הצורך את הנסיבות) ושופט בית משפט העליון הנוכחי יורם דנצינגר (אשר דוגל בדרך ביניים, בא ניתן משקל מכריע ללשון החוזה).

למרות שהלכת אפרופים התקבלה בהרכב מורחב, כבוד השופט דנצינגר עושה שימוש בכוחו ומנסה לשנות את ההלכה (בינתיים בהערות אגב) בהחלטותיו במקרים בהן נדרשה פרשנות הסכמים (וראו ע"א 5856/05 וע"א 5956/06). החלטות אלה מסעירות את העולם המשפטי ומחדשות את הויכוח הניטש בין הזרמים השונים.
אז למי שמעוניין, ויש לו שעה וחצי פלוס לשמוע את הויכוח המרתק (ואת נשיא בית המשפט העליון בדימוס ברק מזלזל בשופט בית המשפט העליון דנצינגר ואומר לו שהוא שולף מהמותן ודבריו "דברי הבל"), מוזמן לצפות בשידור הישיר פה.

חוק הספריות הציבוריות, תשל"ה-1975

מסתבר שעדיין יש הרבה מאוד אנשים שלא מודעים כי ניתן כיום להירשם כמנוי (עד 2 ספרים) לספרייה העירונית בחינם.

"שירותי ספריה ציבורית יינתנו חינם, אולם ניתן לגבות תשלומים בשל איחור בהחזרת ספרים או בשל אי השחתתם הכל כפי שקבע השר; כן ניתן לגבות תשלומים בשל שירותים מסוימים שניתנו, כפי שקבע השר, באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת."

סעיף 7 לחוק הספריות הציבוריות, תשל"ה-1975

הסדרי טיעון ככלי מידתי

חדשות לבקרים אנו שומעים על המונח "הסדרי טיעון" באמצעי התקשורת, בדרך כלל בהקשר זה או אחר לאחד מהחשדות הפליליים שיש כנגד קברניטי המדינה שלנו. המפורסם שבהסדרי הטיעון נוגעים לסאגה המתמשכת בעניינו של הנשיא לשעבר קצב שלאחר שהסכים להסדר הטיעון, כפר בו בבית המשפט.

ובכן, מה זה בדיוק הסדר טיעון ומדוע הוא כלי חשוב שנעשה בו שימוש כה רב במערכת המשפט הישראלית?

לצורך הבהרת העמדה שלי בנוגע להסדרי טיעון ההגדרה שמספקת ויקיפדיה מספקת:

"הסדר טיעון, הידוע גם בשם עסקת טיעון, הוא הסכם שנערך במסגרת משפט פלילי, בין התביעה לנאשם. הנאשם מסכים להודות באשמה מסוימת (בדרך כלל פחותה בחומרתה מהאישומים המרכזיים), ובתמורה התביעה מסירה את ההאשמות החמורות יותר מכתב האישום ומבטיחה עונש פחוּת ממה שהנאשם היה מקבל אילו הורשע בהאשמות המקוריות. הסדר טיעון מאפשר לתביעה ולנאשם להסכים על תנאי פשרה, ולהימנע מהליך ארוך של משפט – ובכך הוא חוסך, לשני הצדדים, משאבים רבים (זמן, עבודה, כסף) וסיכון של הפסד במשפט. הסדר הטיעון חייב לקבל אישור של שופט לפני ביצועו."
ומכאן גם ברור מדוע השימוש בהסדרי טיעון בישראל הוא כה נפוץ: העומס על בתי המשפט הוא גדול ביותר, המדדים בהם נאמדים השופטים בישראל ועורכי הדין בפרקליטות הם לפי כמות התיקים שעוברים תחת ידם והנאשם הישראלי (כאדם רציונאלי?) הוא שונא סיכון ומעדיף לקבל עונש וודאי, אך נמוך מאשר לחיות שנים בחוסר וודאות כנגד מערכת המשפט האיטית והשופטים שלא תמיד משקיעים את מלוא מרצם להבנת התיק והראיות הגלומות בו.

הגישה הכלכלית למשפט, בקליפת אגוז, מוסיפה צידוק נוסף לקיומו של מוסד הסדרי הטיעון. הגישה הכלכלית למשפט גורסת כי ככל שהעונש לפשע מסוים כפול הסיכוי להיות מורשע בסופו של יום (תוחלת העונש) יהיה גדול יותר כך אנשים יחששו לבצע את אותו פשע. וזה אך הגיוני – אם על גניבה מחנות נקבל בוודאות עונש מאסר של 20 שנה – ככל הנראה כמות הגניבות תרדנה. אך אם יתברר כי אין מי שאוכף (בעיה רצינית ביותר בישראל, אבל זה לפוסט אחר) ותופס את אותם גנבים – הרי של"עונש" התיאורטי אין כמעט נפקות.
אחרי שעברו במהירות על התיאוריה שמאחורי הכלי המוכנה "הסדר טיעון" אני רוצה להציג לכם את דעתי. אני סבור, כי הפרקליטות בישראל משתמשת בכלי הזה בצורה מוגזמת ובלי הבחנה בין סוגים שונים של חשודים בפשעים. לעניות דעתי, אסור לפרקליטות להשתמש בכלי הזה כאשר מדובר בנבחרי ציבור.

אם היינו מדינה מתוקנת, הרי שלנבחרי הציבור שלנו היה מספיק רק שלמראית עין יתכן וביצעו עבירה כזו או אחרת בשביל שימסרו את המפתחות וילכו הביתה – אך אנו לא מדינה מתוקנת. לראייה, חיים רמון (ויאמר מיד, אין לי נגדו שום דבר אישי, פוליטי או אחר), אשר הודה כי נישק את אותה חיילת ואף נקבע בהכרעת דינו כי

"לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת"

הפך מהר מאוד למשנה לראש הממשלה. ואני שואל, האם יש דבר בזוי מזה?

נחזור לענייננו: אני טוען כי הציבור בישראל, כאשר הוא רואה את נבחריו מואשמים בכתב האישום בעבירות חמורות ובסופו של יום מגיעים להסדר טיעון ( ודוק: חיים רמון לא קשור לעניין הסדרי הטיעון) שכמעט פוטר אותם בלא כלום הוא מאבד את אמונו במערכת המשפט .החיסכון והיעילות בהסדר הטיעון קורס אל מול איבוד האמון במערכת.

הטיעון
כי הציבור מאבד בדרך זו את האמון במערכת המשפטית יכול להתבסס על הגישה ההתנהגותית למשפט – שבוודאי יכולה להראות כי הציבור נוטה לראות אדם כ"אשם עד שלא הוכחה חפותו" בניגוד לחזקה ההפוכה שצריכה להנחות את בית המשפט

לעניות דעתי, אגב, ניתן גם דרך הגישה הכלכלית ליישב את הדברים: אני חושב כי הטיעון שככל שתוחלת העונש תהיה גבוהה יותר כך ההרתעה תהיה גבוהה יותר אינו נכון – מהסיבה שאיש אינו מודד ובודק את הסטטיסטיקות. אנשים מקבלים "תחושה". התחושה הזו נוצרת מקריאת עיתונים. מכאן נובע כי ככל שתוחלת העונש תהיה חמורה יותר במקרים שקרוב לוודאי יפורסמו בעיתון כך ההרתעה תהיה גדולה יותר (ואמון הציבור במערכת יגבר).

מכאן גם ינבע דבר חשוב נוסף – בסופו של יום נקבל תשובה "אמיתית" לעניין האשמות החמורים שעולים כנגד מנהיגנו. יתכן כי בית המשפט יקבע כי הנשיא לשעבר קצב זכאי וכי הכל עלילה מרושעת. יתכן כי יתברר כי האדם הינו אנס סדרתי. כך או אחרת, אני מעוניין בתשובה מוחלטת. באישור ממערכת שאני יכול לסמוך עליה.

אז כן, פוליטיקאים לא יקבלו את מה שהאזרח מן השורה מקבל – אך מנגד, אזרחים מן השורה בדר"כ עורכי הדין שלהם לא ממומנים על ידי הציבור כולו… אך אני מוכן (וההצעה נראית לי הגיונית) כי נבחרי ציבור יקבלו עדיפות מבחינת הטיפול בעניינם, כדי שהם יוכלו להמשיך (אם יצאו זכאים) לייצג את ציבור הבוחרים בהם בנאמנות.

מה דעתכם?

טקס קבלה ללשכת עורכי הדין

היום (10/06/2008) התקבלתי באופן רשמי כחבר מן המניין בלשכת עורכי הדין. אפילו הגעתי לטקס בבנייני האומה (מתוך רצון לרצות את הוריי). חבל רק שהטקס היה כל-כך מקומם ומייגע שאין לי דרך אחרת לפרוק את אשר על ליבי אלא בפוסט זה:

התכנון הקלוקל של האירוע. האירוע תוכנן בצורה כזו: עורכי הדין הטריים התכנסו באולם הראשי וישבו להם בנוחות בכיסאות מרופדים והאזינו לנאומים בעוד ההורים ישבו באולמות נפרדים, ישבו בכיסאות פלסטיק בלתי נוחים בעליל (גם מהסיבה שכל הכיסאות היו מחוברים זה לזה באזיקונים) וצפו בטקס המרכזי באמצעות מסך וידאו (שלפחות באולם אחד, הסאונד הפסיק בשלב כלשהו).

המארגנים, בארגנם את הטקס, שכחו יסודות חשובים בטקסים מסוג זה: הם שכחו שהטקס נעשה בעיקר בשביל משפחת עורכ/ת הדין הטרי/ה. עורך הדין יכול להסתדר טוב מאוד גם בלי הטקס – את הרישיון והגלימה ניתן לקבל בדואר. הערך המוסף של הטקס הוא בשביל ההורים. אם, מאילוצי מקום, החלופה היחידה היא שההורים יחוו את המעמד המרגש דרך הוידאו, כנראה שיש בעיה.
אגב, הבעיה ניתנת לפיתרון בקלות. לא עושים טקס המוני. אפשר לעשות טקס מכובד, ברמה המחוזית (במחוז בו עורך הדין הטרי רשום). כך לדוגמא, מאילוצים אחרים, סיום קורס הקצינים שלי היה ברמת החיל ולא ברמת כל הצבא. ואם כבר מפעילים את הקודקוד, אפשר לארגן שהטקס יערך בערב, כדי שאנשים לא יצטרכו לקחת יום חופשה מעבודה בשביל להגיע.

הנאומים. תתפלאו – אבל אין לי בעיה עם נאומים ארוכים. יש לי בעיה עם נואמים ששוכחים מדוע ובפני מי הם נואמים. הנואם הראשון, לדוגמא, טרח לציין באוזנינו כי "תפקידה העיקרי של הלשכה היא לדאוג לענייני ההתמחות". אם כך הוא הדבר הרי שהלשכה נכשלה כישלון חרוץ.
הרי מן המפורסמות שתפקיד המתמחה אינו קוסם. המשרדים מרשים לעצמם לעשוק את המתמחה הצעיר ולשלם לו שכר זעום בעבור עבודתו (ובחלק לא קטן מהמקרים שכרו ביחס להיקף שעות העבודה אף נמוך משכר המינימום) בתואנה כי מדובר במשרת אמון. חמור מכך, במקרים רבים היחס שניתן למתמחה הינו יחס מחפיר (כך לדוגמא, נדהמתי לשמוע ממתמחה עמית כי במשרדו הופץ מייל עם נוהל כיצד ואיך לעשות במתמחה שימוש כאילו היה חפץ). ובכלל לא התייחסתי למשרדים בהם אין סביבת עבודה למתמחה (כמו מחשב אישי ושולחן) או משרדים בהם נותנים למתמחה משימות שאינן קשורות למקצוע – כמו הכנת קפה, שליחויות דואר וכיוצא בכך.

אם הספקתם כבר לשכוח, המתמחה הינו אקדמאי שסיים לפחות שלוש וחצי שנות לימוד במוסד להשכלה גבוהה.

לא אלאה אתכם בשמימון הנאומים שהגיעו לאחר הנואם הראשון, רק אסביר במה כל אחד מהנואמים כשלו (כן, אפילו נשיאת העליון, כבוד השופטת בייניש): כ-ו-ל-ם דיברו על עצמם, על משנתם, על האידיאולוגיה המניעה אותם, על הסכנות האורבות למדינה/למקצוע/לבית המשפט/לציבור, אבל אף אחד לא דיבר באמת אל ועל עורכי הדין הצעירים. – והרי בשביל מה התכנסנו?!
אם כל הכבוד לרשימת המכובדים שנאמה – הרי שיהיה לי כעו"ד עוד זמן רב לשמוע על ולהשמיע טיעונים בעד ונגד ה"פרידמניזם"/כבוד המקצוע/עצמאות הרשות השופטת – אך דעות לעניין המעמד בו אני חוצה את הסף ממתמחה לעו"ד כנראה שלא אשמע עוד לעולם. הייתי שמח לשמוע מה דעתם בנוגע לנושא הזה, לכל השאר יש במות וזמנים טובים יותר.

טקס קבלת הרישיון. לאחר הטקס המרכזי הועברנו לאולם קטן שאמור היה להכיל את מאתיים שבעים ומשהו עורכי הדין החדשים במחוז חיפה ואת אורחיהם. הוקראו שמות עורכי הדין וכמו בפס ייצור של בשר הוענקו התעודות במהירות, כשעדת האורחים עם המצלמות צובאים על הבמה הקטנטונת ואינם מאפשרים לאורחים היישובים לראות את שקורה בקדמת הבמה. כמובן שבסגנון כזה של טקס מיהרו ברי-המזל שכבר קיבלו את הרישיון, ביחד עם אורחיהם אל המכונית, על מנת להימנע מהפקקים שיווצרו בסיום (כדוגמת הפקקים הנוראיים שהיו בדרך אל הטקס).

בקיצור, הטקס היה המוני, נורא, חסר כבוד ומייגע. איך שזה נראה עכשיו פני הטקס כפני המקצוע.

אגב, נקודה נוספת שהרגיזה אותי נובעת מהיכרותי המוקדמת עם הטקס. יצא לי להיות בטקס של אחי לפנ כחצי שנה. באותו מעמד הלשכה הביאה את קרן פלס להופעה של 30-40 דקות ועורכי הדין הצעירים קיבלו ביחד עם התעודה שי, בדמות ספר משפטי.
אודה, הטקס לא היה הופך למוצלח יותר עם הייתה הופעה של זמר/ת כישרוני/ת (ולא "קטעי נגינה" של שלישיית שקר כלשהו) ו/או הענקת תשורה ביחד עם התעודה. אבל שמישהו יסביר לי מדוע אם אין "הופעה", הטקס אינו מתקצר ב-40 דקות? מדוע הזמן הזה מועבר אוטומטית לנאומים מייגעים ?